Agnotology

אגנוטולוגיה (מאנגלית: Agnotology ולפעמים Agnatology) היא מחקר התופעה התרבותית של זריעת ספק ובעיקר בורות, בייחוד באמצעות פרסומים מדעיים בלתי מדויקים או מטעים. דוגמה ראשונה במעלה לייצור מכוון של בורות היא הקנוניה של חברות הטבק לייצר ספק לגבי הסיכון לחלות בסרטן כתוצאה מעישון. תחת המסווה של מחקר מדעי, פרסמה תעשיית הטבק מחקרים על כל דבר מלבד סיכוני הטבק במטרה לנצל את אי הוודאות של הציבור. (מויקיפדיה)

גם הקשר בין חיסונים ואוטיזם הוא אגנוטולוגיה. הורים רבים נמנעו בשנים האחרונות מלחסן את ילדיהם בשל החשש שהחיסון עלול לגרום לאוטיזם. לחששות הללו לא היה בסיס מדעי והן נסמכו בעיקר על מחקר מפוקפק על אוטיזם וחיסונים, שפורסם ב־1998 בכתב העת המדעי The Lancet ובהמשך הופרך והוסר מכתב העת.

דוגמה מהזמן הנוכחי היא המאמץ המכוון של כל רשתות הטלויזיה בישראל ורוב העיתונים להסתיר מעיני הקהל הישראלי את זוועות המתרחש בעזה, בעזרת צוותי פרשנים המדבררים לעייפה את הישגי הצבא ולא מדברים כלל על מה שעוברים האזרחים. זה הולך להם די בקלות, למרות הזמינות הקלה של גישה לאמצעי שידור זרים, כי הציבור בישראל כועס, כואב, וחדור רגשי נקמה.

הציבור הישראלי גם מבין, גם בלי עזרת הפרשנים, שיש קשר ישיר וסיבתי בין ריבוי ההרוגים בעזה למיעוט היחסי של הרוגי צה"ל, ומבינים שיש דרכים שונות להכנס לשטח הבנוי הצפוף של הרצועה, והדרך שבחר בה הצבא היא לא הדרך שחמאס קיווה לה, בגרותו את ישראל לתגובה. הבנה זו מקלה על עצימת עין לסבל האזרחים בעזה ולהדחקת הדווחים על מספרי הילדים המתים.

גם מספרים לנו שעל כל לוחם חמאס שנהרג, נהרגים "רק" שני אזרחים, ושזו תוצאה מאד טובה עבור לוחמה בשטח בנוי. אין לנו דרך באמת לוודא את זה, אבל גם זה מקל על עצימת העיניים למה שקורה לתושבי עזה. כי "ככה זה במלחמה", ו"החמאס משתמש באזרחים כמגן אנושי". אז מה, אסור לדעת על סבל אותם אזרחים?

ראיתי גם פקפוק באמיתות מספרי ההרוגים. הרי אלו מדווחים על ידי משרד הבריאות של החמאס, בלי להפריד בין מספרי הלחמים והאזרחים. והמספרים עולים בצורה לינארית, אחוז קבוע מדי יום, גרף בלי תנודתיות מתבקשת. יש הרי ימים בהם נהרגים פחות ויש כאלה שבהם יותר. אז קל לפקפק, ולעצום עין. אבל הרי ברור שגם אם החמאס לא באמת יודע כמה נהרגים כל יום, סדר הגודל של המספרים לא ניתן להכחשה.

אפשר למצוא עוד כהנה וכהנה תירוצים למה לא לברר מה קורה לאזרחים שם בעזה. חסרות לנו צרות משל עצמנו? כל הצפון והדרום מפונים, חיילים נהרגים כל יום, כנופיה עבריינית השתלטה על המדינה, אנו מונהגים על ידי חמאס יהודי משלנו. מצבנו לא היה מעולם כה קשה.

ועדיין, בעזה מתים כמו זבובים, ילדים מתים מרעב, רוב הבתים הרוסים, הדור הבא של אנשים שיהיו מוכנים להתאבד כדי לרצוח כמה מאיתנו כבר גדל. אבל למי יש כח לזה… צועקים בוז לעדן גולן במאלמו!

עוד אגנוטולוגיה היא הניפוח מעבר לכל פרופורציה בתיאורי האווירה העויינת ליהודים וישראלים שם בחוצלארץ, עם הבאת אנקדוטות אכן לא נעימות. אבל אפשר עדיין לצאת מגבולות המדינה ולהסתובב, ולא להבחין בשום דבר מכל זה, אבל חשוב למדינה לטפח תחושת מצור אצל תושביה, לבל ישקלו לקום וללכת. המצב פה חרא, אבל שם אולי מישהו יעשה לכם פרצוף…

ועוד אגנוטולוגיה: טקס המשואות שיערך השנה ללא קהל, ואף לא ישודר בשידור ישיר פן יגלה הקהל חס וחלילה שיש מחאה במדינה, ומישהו עלול לומר משהו כנגד שלטונות החורבן. כל רשתות השידור אמורות לשדר טקס שצולם מראש ונערך בקפידה. מה שיזכו הצופים בבית לראות אינו המציאות אלא תעמולה בסגנון צפון קוריאני. יצור בורות בכוונת זדון.

ועוד אגנטולוגיה: מניעת לימודי ליבה בכדי לכלוא קהל חרדי תחת שליטת עסקנים חרדים בקהילה בורה וענייה וחסרת אופציות למוביליות כלכלית. דוגמאות לא חסר לי, אז כנראה שהמושג שימושי.

השיבה הביתה

האודיסאה היא כולה על שיבה הביתה, של אודיסאוס. הבית כמוגדר על ידי המקום בו נמצאת אשתך, הנאמנה כמובן, כשהדוגמה באודיסאה היא פנלופי. גם אחרי עשרים שנות המתנה, כשכולם חושבים שבעלה מת והיא בפועל פנויה, היא עדיין דוחה בתחבולות שונות את מחזריה הרבים, ושומרת אמונים לאודיסאוס.

השוו זאת לשיבה הביתה של לאופולד בלום לרחוב אקלס 7. בלום, יהודי, בן דמותו של אודיסאוס (יוליסס באנגלית) ברומן של ג'ויס, חוזר אמנם רק אחרי כ 12 שעות של שיטוטים בדאבלין (ועשור של התנזרות ממין עם אשתו), כשהוא יודע בוודאות שבהיעדרו אשתו שוכבת במיטתם עם מישהו. הוא אפילו יודע עם מי – מישהו בשם בויילן. לא רק זה, כשהוא מגיע הביתה מאוחר בערב, הוא מגלה שאפילו אין לו מפתח לביתו.

עוד יהודי מומר, סוואן, בספרו של מרסל פרוסט – בעקבות הזמן האבוד, גם הוא מקורנן, גם הוא מסתובב בפריז אכול קנאה, בידיעה ברורה שאודט אשתו מארחת במיטתם את הרוזן דה פורשוויל, ואחרים, כשהוא לא בבית.

שני הספרים נכתבו בערך באותם השנים, שניהם מתארים את דמות היהודי (שנשאר יהודי מבחינתם גם אם הוריו המירו את דתם עוד לפני לידתו) כמישהו שאין לו באמת בית. כי בית הוא הרי המקום בו מחכה לך אישה הנאמנה לך, את זה כבר הומרוס מספר לנו, מאות שנים לפני הספירה. ובהשאלה – ליהודי אין באמת בית בעולם.

זה היה אמור להשתנות עם הקמת בית לאומי ליהודים, ואני מאמין שאכן השתנה, והקנה תחושת בית גם ליהודים בישראל וגם לאלו שלא. אלא שהתחושה הזו התערערה קשות בשביעי לאוקטובר והאירועים שבאו אחריו. למאות אלפי האנשים שפונו מביתם, אין בטחון שיש להם בית לשוב אליו, לא בית פיזי ולא בית על פי הומרוס בו אשה נאמנה מחכה לשובם ממסעותיהם – כרגע מסעות בין בית מלון למגורים ארעיים אחרים. גם ללא-מפונים, אין ספק שהתערערה תחושת הבטחון בקיום "הבית", גם אם טילים לא נוחתים עליו ברגע נתון.

מעבר לזה – מעשי האונס השיטתי בעוטף בשביעי באוקטובר כוונו ישירות אל אותו המקום שעליו כוון הלא מודע של ג'וייס ופרוסט: "יהודי/ת", היה המסר שהחמאס רצה להעביר, ואף די הצליח: "אין לך בית בו לבטח שוכנת בת זוגך / שוכן לבטח בן זוגך (גם גברים נאנסו לפני שנרצחו) – טעית לחשוב שיש לך באמת בית בעולם." קשה לראות כמה זמן יקח לתקן את זה, אם בכלל.

בדרכים

ברשומה הקודמת פירטתי את אוסף ההחמצות שהיו לנו בשבוע וחצי שבילינו בדרום ספרד. במחשבה לאחור, יתכן שחלק מזה נובע מכמות המינהלה שהייתה לנו בנסיעה הזו, ושאולי משקפת איך הדברים הולכים להיות מכאן והלאה.

אתרים: בדרך כלל אני לא סובל יותר מדי מהשקעת הזמן הנדרשת לתכנון טיול. הן מהזמנת טיסות-רכב-מקומות לינה והן מתכנון מסלול הטיול והאתרים השונים לאורכו. הפעם, המנהלות היו כה מסובכות שבפעם הראשונה שאלתי בעצת ג'מיני, שוחחן הבינה המלאכותית של גוגל. שאלתי שאלה אחת לגבי כל מקום בו חשבתי להיות: "למה לבקר במקום זה?" ורשמתי את התשובה במקום נגיש בטלפון. יש לזה יתרונות ויש לזה חסרונות, חסרון אחד הוא שהבוט כותב באותה מידה של התלהבות על מקומות ראויים יותר וראויים פחות. שאלתי את הבוט גם על "מקומות לבקר בהם בין מדריד לקורדובה" למשל וקיבלתי תשובות די טובות. אבל לא צריך באמת בוט בשביל זה. חיפוש פשוט בגוגל העלה תוצאות כמו "35 דברים לעשות בין גרנדה למדריד", כשהתחלנו לעלות חזרה צפונה למדריד, כולל כמה דברים מצויינים שהבוט לא סיפר עליהם. אז אולי צריך לחזור לספרי הדרכה בנייר?

טיסות: גם עם הטיסות הלך קשה. הדבר המתבקש לעשות לטיול בדרום ספרד זה לטוס לדרום ספרד, לא? וכיוון שאין טיסות ישירות, צריך למצוא יעד ביניים לטוס דרכו, ואם כבר טסים דרכו, עדיף יעד ביניים בו שווה לשהות כמה ימים, אם כבר נמצאים שם. התכנית הייתה לעצור במרסיי בהלוך ובפריז בחזור. לשמחתי, בגלל מיעוט הטיסות מהארץ זה לא קרה, כי היה משאיר לנו מעט מדי זמן לדרום ספרד, ובדיעבד היו חסרים לנו שם כמה ימים מעבר ל 11 שבהם טיילנו שם.

עניין הטיסות בימים אלה, די גרוע. אל על מנצלת בלי בושה את מצב הלוחמה בה ישראל נמצאת, ומחירי הטיסות שלה, ושל חברות ישראליות אחרות גם, בשמיים. פתרון חלקי יכול להיות לצאת אתם ליעד קרוב ולהמשיך בחברות הזולות ליעד הסופי – אבל לרוב האנשים אין מספיק ימי חופש בשביל אופטימיזציות מסוג זה. כמו כן שמתי לב שצוותי האוויר של החברות הזרות כנראה שלא רוצים להעביר לילה בישראל ולכן כל הטיסות של החברות הזרות יוצאות מאירופה לארץ בבוקר ומהארץ אחרי הצהריים, בעוד צוותי אל-על ישנים בארץ ולכן טסים בבוקר לחו"ל ואחרי הצהריים או ערב חוזרים לארץ.

לכאורה, מה שמציעות החברות הישראליות – לצאת בבוקר מהארץ ולצאת מחו"ל בערב יותר אופטימלי – פחות ימי מלון בחו"ל ויותר ימים מנוצלים. זה למי שמסוגל לתפקד בחו"ל אחרי לילה ללא שינה בדרך לחו"ל, וללכת לעבודה בארץ בחזור אחרי לילה ללא שינה. אבל בשישי ובשבת אל על לא טסו למדריד, ולכן יצאנו מהארץ בטיסת ערב בשבת בחברת איבריה הספרדית שעד הרגע האחרון לא היינו בטוחים שלא תבטל – כמו לא מעט חברות זרות. (אל על כן מוכרים כרטיסים בקוד-שר לטיסה זו, במחיר כפול משל הספרדים. אין להם גבול.) בתאוקרטיה היהודית אין אמנם רכבות לנתב"ג בשבת, אבל בינתיים יש עדיין מוניות שירות מחיפה שאוספות אותך מהבית, אז לא נורא.

בכל אופן, יצא לא רע. הטיסה יצאה, אפילו בזמן, נחתנו במדריד ב 23:00, מצאנו את המיניבוס של המלון שהסיע אותנו למלון שהסתבר כסביר ביותר ליד שדה התעופה, ולמחרת בבוקר חזרנו לשדה במיניבוס של המלון, אספנו את הרכב השכור והתחלנו לנסוע דרומה לא עייפים, ויום שלם לפנינו. יצא לא רע. מבחינתי לקח לעתיד.

מלונות: המלון בשדה התעופה דווקא לא התעקש לשוחח אתנו הרבה. רק שלח את לוחות הזמנים של ההסעה מהטרמינלים השונים, ולא בלבל את המוח מעבר לזה. אבל עם שאר שבעת מקומות הלינה בה לנו (רק בשלושה מהן שני לילות), היו לי התכתבות בכמות שלא הורגלתי אליה בעבר. פעם, היית מזמין מלון, מגיע ברכב, מחנה במגרש של המלון, נכנס לקבלה, מקבל מפתח ואת הקוד לוי-פי, ועולה לחדר. היום, בספרד בכל אופן, זה לא כך.

היום העסק מתבסס על זמינות האינטרנט בכל זמן ובכל מקום. חלק ממקומות הלינה היו דירות אירוח שאין בהן משרד, ולכן אתה צריך לשלוח להם מראש פרטי דרכונים, לקבל קוד להכנס למתחם או לבניין, קוד שאותו תקבל רק ברגע שהחדר מוכן עבורך. איך תקבל? תלוי. לפעמים בווטסאפ, לפעמים במייל, לפעמים דרך ישומון בוקינג. לפעמים תקבל את הקוד רק אחרי שתפקיד, דרך קישור שנשלח אליך, פקדון של 150 יורו באתר מסויים לפחות יומיים לפני ההגעה, שאותו תקבל חזרה רק אם לא גרמת נזק או רעש. כל מקום, והשטויות שלו. התעסקות מייגעת. פלא ששכחתי להזמין כרטיטי כניסה לאלקזר של סביליה?

חניה: בכל מקום היה עלינו לברר מראש איפה אפשר להשאיר את הרכב, בדרך כלל במגרש חניה אתו יש למקום האירוח סידור, ולקוות שלא רחוק יותר מעשר דקות הליכה – לשם היה עלינו לנווט, לא אל המלון. אז זה הולך ככה: אתה שואל איפה חונים, מקבל כתובת ושם החניון וגם מבקשים שתשלח את מספר הרכב. אתה שולח, ואז מקבל קישור לתשלום מראש על החניה, ואחרי ששילמת תקבל קוד QR שיכניס אותך לחניון. נכון, זה היה אחד המסובכים שבהם, אבל גם עם האחרים ערוצי התקשורת לא נדמו לרגע. בדקתי, ובממוצע היו כשבעה מסרים שהוחלפו עם כל אחד ממקומות הלינה. בלי חבילת גלישה נדיבה ולהיות מחובר כל הזמן זה פשוט לא הולך.

מסעדות: גם לאכול, היום כבר לא הולך בלי חיבור לאינטרנט. בגדול יש בספרד שני סוגי מסעדות: בסוג אחד, התפריט כולו בספרדית, ואתה צריך גוגל טרנסלייט (ואינטרנט) בכדי לתרגם לך. בסוג השני, יש על השולחן רק קוד QR שמפנה אותך לתפריט ברשת שבו יש לפעמים אנגלית. כך או כך, בלי אינטרנט – תרעב. וכמובן, שלטבעונים אין תחליף לחיפוש במרשתת אחרי מקומות עם אופציות טבעוניות – ספרד לא ידידותית לטבעונים. אז הנה כמה המלצות על מסעדות טבעוניות: ב Tarifa, ב Seville וב Granada.

The rain in Spain

The rain in Spain falls mainly in the plane – המשפט הזה מפיגמליון תורגם לעברית כ"ברד ירד בדרום ספרד – הערב". באופן די מפתיע, גשם, ואפילו שלג בפסגות ההרים, ירד בימים האחרונים בדרום ספרד, וקצת הפתיע אותנו – חששנו מטמפרטורות גבוהות וממש לא היינו לבושים לגשם וטמפרטורות חד ספרתיות. אז קצת קפאנו מקור בגרנדה, אבל הצלחנו בכל זאת ליהנות. ולא שלא בדקנו את התחזית, לפני שיצאנו לדרך שבועיים קודם.

את מזג האוויר הזה אי אפשר היה לצפות מראש, אבל את זה שאי אפשר פשוט להגיע, בדרכי עפר, ל Motilla del Azuer, המצודה הפרהיסטורית, שהאלגוריתם של פייסבוק מעלה בפיד שלי את תמונתה אחת לכמה זמן, הייתי יכול לברר. ולא להגיע לשער נעול, לראות את המצודה מרחוק ורק אז לגלות שאפשר לבקר שם רק בימי שבת וראשון, רק בשלושה זמנים שונים בכל יום ורק בסיור במיניבוס היוצא ממוזיאון של העיירה Daimiel כמה קילומטרים משם, ושכנראה צריך להזמין בו מקום חודשים מראש.

אולי הייתי צריך לחשוב שכך הם הדברים בדרום המאד מתוייר, מאד ממוסחר ומאד מסודר של ספרד. כי כמה שבועות קודם גיליתי שכרטיסי כניסה לאלהמברה המפורסם בעיר גרנדה אזלו לתאריכים בהם נהיה שם וגם לעוד חודש וחצי אחרי. אבל לא הפקתי את הלקח הנדרש, לא באשר לאתר מעלה, שבסך הכל היה אמור להיות עצירה קלה להפסקה בנהיגה של ארבע שעות משדה התעופה של מדריד לקורדובה, ולא באשר לאתרים המרכזיים של העיר סביליה, שגם אליהם לא הצלחנו להכנס בלי כרטיסים שהיו צריכים להרכש הרבה זמן מראש. אבל התנחמנו בנסיעה בדרכי עפר אל המצודה דנן, בשטחים מכוסים פרגים מאופק אל אופק ורק קצת התעצבתי כאשר הופיע המיניבוס עם התיירים שכן התכוננו מראש, וסירב להכניס גם אותנו, אפילו לא בתשלום. אז אולי בפעם הבאה?

אז במקום לבכות, החלטנו שהעצירה בדרך תהיה בעיירה Jaen, כיוונו אל המרחצאות הערביים המפורסמים שלה, אליהם הגענו קצת לפני שעת הסגירה. אחרי חצי שעה של חיפוש חניה, היו כבר סגורים. לקח אחד מטיול זה למי שטרח וקרא עד כאן – אם אתם מטיילים ברכב, קודם נווטו לחניון, בדרך כלל מהסוג התת קרקעי, הנמצא במרכז הליכה מהיעד ואז צאו לטייל. אין סיכוי למצוא ברובע העתיק חניה, והרחובות כה צרים שכדאי לקפל את מראות הצד. אני חושב שהחניונים עלו בערך כמו עלות הדלק למכונית. אבל זה מה שיש.

גם אל הקתדרלה של Jaen הגעתי 44 דקות לפני השעה שש, בעוד הם מפסיקים למכור כרטיסים 45 דקות לפני. אני מניח שאפשר היה גם את זה לברר מראש. אבל עבדנו קשה למצוא שם משהו טבעוני לאכול – לפחות גילינו שם את נפלאות ה salmorejo, מרק עגבניות ולחם קר שבניכוי הביצה הקשה ובשר החזיר, טבעוני. אז נחזור ל Jaen להשלמות? בספק. במיוחד שיש קרוב אליה שתי עיירות יפיפיות, למי שמחפש עצירת ביניים בין מדריד לדרום, Baeza (בה עצרנו בדרך חזרה צפונה, ממש יפה) ו Úbeda.

סיימנו יום "מלא אכזבות" במלון מאד נחמד בקורדובה ושם דווקא השגנו כרטיסים באינטרנט למסגד-כנסיה המשולבים והמרהיבים של העיר שלמרבה המזל היה פתוח ביום שני, בניגוד למבצר-גן המוסלמי ה Alcazar of the Christian Monarchs שהיה סגור ביום שני, אבל השלמתי גם ביקור בו וגם בבית הכנסת הלא ממש מרשים של העיר (בה חיו הרמב"ם ואבן-שפרוט) לפני שיצאנו לכוון סביליה.

שם, אילו הייתי יודע, הייתי מתייצב בתור המאד ארוך לקופות הכרטיסים הן לקתדרלה והן ל Royal Alcázar of Seville ואולי מצליח לקנות לשעה כלשהי באותו היום או למחרת. לא כל הכרטיסים עומדים למכירה ברשת, והיה כדאי לדעת את זה. אבל לא רק שלא דאגתי לקנות מראש, לא ביררתי את כל האפשרויות האחרות. מבאס, כיוון שנראה לי שבגלגול הנוכחי כבר לא אתגלגל למחוזות אלה.

את הקדרלה אמנם ראיתי ב 1992, ביחד אם האקספו של סביליה, וזכרתי שאכן הייתה מפוארת מאד, וזוגתי אף יתכן שראתה אותה בטיול אחרי צבא, בכל מקרה, שנינו ראינו בחיינו קתדרלות מעל ומעבר, גם אם הן לא ברשימת אתרי המופת של אונסקו, אז הצער לא היה רב, והיגון – לא קודר. על ה Alcázar קצת יותר חבל לי, המוסלמים השאירו אחריהם מבנים מדהימים, אבל אמרתי לעצמי שאתנחם באלהמברה, בסוף הטיול, בגרנדה.

אלא שגם שם לא השקעתי את תשומת הלב הנדרשת. התברר שהטיול המאורגן אליו נרשמתי במטרה בכל זאת להצליח ולבקר באלהמברה, שכלל אמנם סיור בוקר בעיר ומופע פלמנקו בערב (דברים שלרוב אין לי חפץ בהם) ועלה פי 12 מכרטיס הכניסה הרגיל, (שאותו הייתי יכול לקנות חודש קודם,) לא כלל כניסה לארמון נסריד, החלק המוסלמי של הקומפלקס, וגולת הכותרת של כל העסק. זה היה אמנם רשום באותיות הקטנות, אבל לא טרחתי לברר מראש איזה חלק מהקומפלקס הוא מה לפני ששילשלתי את הסכום הלא מבוטל על הסיור דנן.

גם בגיברלטר, שם רוב האטרקציות הן בראש הצוק של גיברלטר, אליו עולים ברכבל, לא טרחתי לברר שהכול נסגר ב 17:30, והספקתי בקושי לבקר במחצית האתרים. לפחות הקופים שם חמודים 24/7.

דביל, אבל להגנתי אומר שכל זה היה בצל מתקפת הטילים האירנית, והחזית המאיימת מצפון, כלל לא הייתי בטוח שטיסתנו היוצאת, בחברת איבריה (גם טעות, לקנות בחברה זרה בזמנים עתירי ביטולי טיסות שכאלה) אכן תצא. ועוד המצב הכללי, והאסון ההומניטרי ברצועה, וכל זה – העיקר היה לעוף מפה קצת, ולהיות עסוקים במינהלת הטיול ובחוויות, ובלזוז ממקום למקום, הרבה יותר קל להתנתק כך מאשר בחופשת נופש בה אתה יושב במקום אחד.

עוד להגנתי – אחרי שהתברר שדרום ספרד בחודש הזה מפוצצת בתיירים, לפחות טרחתי ומצאתי מקומות לינה, שלמעט זה בגיברלטר (כן, גם שם היינו – התכנית המלאה, שאני ממש יכול להמליץ עליה כמסלול לשבועיים – שבועיים וחצי, בתחתית הרשומה) היו בסדר ומעלה. ממש טובים, אם להודות על האמת. במקור קיוויתי "לזרום" ולהחליט כל יום מה עושים ולאן נוסעים. אז לא, זה לא היעד לסוג טיול כזה. לא בחודשים אלה, על כל פנים.

אבל בסוף – היה כיף גדול, למרות כל ההחמצות והפיקשושים. והצלחנו להתנתק. ובניגוד לממשלת החורבן, יש פה הפקת לקחים.

זו התכנית.

fly to madrid

Motilla del Azuer, Jaén, Córdoba

Córdoba

Castillo Almodovar del Rio, Carmona, Seville

Seville

Arcos de la Frontera, Cádiz

Tarifa, Gibraltar

Ronda, Setenil de las Bodegas

Málaga

Nerja, Granada

Granada Alhambra

Granada, Baeza, Consuegra, Aranjuez, Madrid

מכתב מהקבר

סיפור מדהים, אליו התוודעתי אך אתמול, מחובב היסטוריה צ'כי בשם Vladimír Nevlud שיצר קשר עם בן דודי האחד, שהעביר את זה הלאה לבן דודי השני וממנו הגיע אלי. סיפור אודות סבנו המשותף, אבי אמי. אוטו ברמן, שזכה כבר לרשומה פה.

למדתי שלהורי אמי שגרו ב Nový Jičín (במזרח צ'כיה של היום) היה זוג חברים בשם Curt and Gertrude Feige שגר בעיירה סמוכה (מרחק של 35 ק"מ) בשם Vítkov, ולהם שני בנים, Hans ו Gerd, שהיו בערך בגילאים של אמי ואחותה. בתמונה מטה, ארבעתם מצולמים יחד. אמי היא השמאלית.

שני הבנים האלו, בניגוד לאמי ואחותה שהחמיצו את הרכבת האחרונה, הספיקו להשלח לאנגליה ביוני 1939 במסגרת משלוחי הילדים מציכוסלובקיה, ולהיות שם מאומצים על ידי משפחות של קוויקרים בארגון של יהודי בריטי בשם סר ניקולס וינטון. Hans, הבן היותר קטן, הימני בתמונה מעלה, היה בן שמונה בהשלחו לאנגליה, ועדיין חי שם. שמו כיום John Fieldsend והוא בן 93.
כל זה לפני שיהודי צ'כוסלובקיה נשלחו למחנות, משפחתי לטרזין בנובמבר 1942, משפחת Feige אחריהם, כנראה בדצמבר 1942.
אחרי שנשלחו לאנגליה, הבנים איבדו קשר עם הוריהם שלא שרדו את השואה. בתמונה מטה, אחד הבנים (בסוודר אדום) עם מצילו.

ב 1946 הגיעו לבנים דרך הצלב האדום שלושה אלבומי תמונות, ומכתבי פרידה מאביהם ואימם, שנשארו מוכמנים בבית הקברות של העיירה. את המכתבים האלה גילה והעביר לצלב האדום סבי, אחרי ששוחרר ממחנה טרזין בו שרד את המשלוחים מסיבה לא ברורה ונסע לחפש את ידידיו באותה עיירה סמוכה. יתכן שידידיו סיפרו לו על הטמנת המכתבים בשלב כלשהו, אולי נפגשו בגטו טרזין. או שמישהו בעיירה שנותר ידע על זה. לעולם לא נדע. גם הבן החי עדיין באנגליה מן הסתם לא יודע, אבל בכוונתי לנסות ולדבר אתו בטלפון ולראות מה הוא יודע.

זה נוסח המכתבים, מתורגם מצ'כית:

מכתב מאמא

בחורים יקרים, כשתקבלו את המכתב הזה, זה יהיה כנראה אחרי המלחמה, כי ידידנו לא יוכל לשלוח אותו מוקדם יותר. אנחנו רוצים להיפרד ממכם. אתם, שהייתם הדבר הכי יקר שהיה לנו בעולם. למרבה הצער, יכולנו להיות ביחד רק לזמן קצר. הגורל ממשיך לרדוף אותנו. בינואר 1942 נלקחו בני הזוג ויילרים, אנחנו עדיין לא יודעים היכן ואם הם עדיין בחיים. סבתא בטי ביוני, דודה מריון בספטמבר, דוד וילי ופאולי, סבא וסבתא שטיינר שלכם באוקטובר, סבתא שלכם בת ה 90 והברמנים (הערה: זו משפחת אמי) בנובמבר. בדצמבר יגיע תורנו, אז הגיע הזמן לפנות אליכם שוב ולבקש מכם להיות גברים טובים ולהיזכר בשנים בהן הייתם מאושרים יחד. אנחנו הולכים אל הלא נודע. אף מילה לא נשמעת ממי שגורשו בעבר. תודה לבני הזוג קמפסטי שהצילו אותך מגורל דומה. לקחתם איתכם חלק מהלב של ההורים המסכנים שלך כשהחלטנו למסור אותכם. הביעו את תודתנו לכל מי שטוב לכם".

מכתב מאבא

"אמך היקרה סיפרה לכם על גורלם הקשה של כל יקירינו. גם אנחנו לא נינצל ונצא בגבורה אל הלא נודע בתקווה שנתראה שוב ברוך ה'. אל תשכחו אותנו ותהיו טובים. אני גם מודה לכל האנשים הטובים שקיבלו אותכם כל כך באצילות."

וזה המכתב המקורי

בתמונה מטה, סבי עם שני בני משפחת Feige. אני תוהה האם התמונות מטה הן מאותם אלבומים שהועלו באוב.

ובתמונה מטה, סבתי משמאל עם אמי (הכי שמאלית) ואחותה עם בני משפחת Feige ועוד דמות לא מזוהה.

מתוך דף הויקיפדיה של ניקולס וינטון: בעקבות ליל הבדולח התקבלה בבריטניה, שהייתה עקרונית סגורה בפני הגירה יהודית, תקנה המאפשרת את הגירתם של פליטים יהודים שגילם מתחת ל-17. נוסף על מגבלת הגיל, נדרש מבקש המקלט להוכיח שיש לו מקום שהייה בבריטניה ו-50 לירות שטרלינג למימון כרטיס נסיעה חזרה כאשר יתאפשר שובם לארצות מוצאם. וינטון מצא בתים למאות ילדים יהודים, באמצעות מודעות שפרסם בעיתונות, והשיג את המימון הנדרש (תחילה מכיסו שלו). עד פרוץ המלחמה ארגן וינטון את יציאתם מפראג של 669 ילדים, בשמונה רכבות. רכבת תשיעית שעליה כ-250 ילדים הייתה אמורה לצאת ב-3 בספטמבר, לאחר פלישת גרמניה לפולין, והגרמנים כבר לא אפשרו את נסיעתה.
(הערה: זו כנראה הרכבת שאמי ואחותה היו אמורות להיות עליה)
יש סרט על חייו של האיש המדהים הזה שזכה בפרס אמי.

Vladimír Nevlud הוא נשיא אגודת CEBENA – "דרך חוסר האונים והתקווה". החוקרת את צעדת המוות מAuschwitz III. (Sosnowice) – Opava – Mauthausen בינואר 1945.
association CEBENA – cesta bezmoci a naděje

אזכור הרשומה הזו בדף הפייסבוק של Vladimír Nevlud, בצ'כית!

המפה והטריטוריה

חדשות חיסול בניו ונכדותיו של איסמאיל הנייה מנהיג החמאס הגולה בקטאר, הגיעו אלי בדיוק כשאני קורא את הפרק (המאד ארוך ומיגע) על משחק האיסטרטגיה Eschaton ב "Infinite Jest" של David Foster Wallace, והבהירו לי שישראל מתבלבלת בין המפה (מנהיגי החמאס ובני משפחותיהם) המייצגת את הטריטוריה, לבין הטריטוריה עצמה, שהיא במובן הרחב המחלוקת על הטריטוריה שבין הים לנהר, "טריטוריה" שבה אין לה, למדינת ישראל כולה, רצון אמיתי ואולי גם יכולת, להתמודד.

במשחק האיטטרגיה בספר, שבו משחקים התלמידים הצעירים של האקדמיה לטניס, כל תלמיד מייצג אחת מהמעצמות, למשל AMNAT – ארה"ב+ברית נא"טו, SOVWAR – ברית המועצות + ברית וורשה, סין, הודו+פקיסטן ועוד. ישראל לא מיוצגת על ידי תלמיד, אך בכל זאת פולשת שם לירדן ולסוריה וחוטפת מלוב נשק גרעיני על הנגב – לא שכחו אותנו בספר, אבל גם לא את סיירה לאונה למשל, אז זה לא כבוד כזה גדול.

בכל אופן, בשלב מסויים במשחק אחד השחקנים משגר טיל גרעיני (כדור טניס משומש) לא אל שטח המדינה בטריטוריה עצמה (מפת הטריטוריה – עולם, כפי שהיא מסומנת בחפצים על ארבעה מגרשי טניס צמודים) אלא אל מפת הטריטוריה – אחורי ראשה של תלמידה המייצגת אותה מדינה. ומיד אחרי זה המשחק מתפוצץ, השחקנים מתחילים להכות זה את זה, והמפה חדלה מלהתקיים.

אלא שבניגוד לספר, אני מאד חושש שלא כל השחקנים במשחק בו נמצאת מדינת ישראל, יתנהגו בצורה אינפנטילית כמו הנערים בספר, וישאירו את המריבות במישור המפה. איראן כנראה לא תסתפק בחיסול בניי נתניהו (וגם לא הגיוני לפגוע במי שעוזר להם להכחיד את מדינת ישראל) או בחיסול מפקד כוח אל קודס היהודי – בן גביר, או סתם בחיסול איזה מפקד חוליה מצומצמת, דבר שדובר צה"ל נוהג לאחרונה להשתבח בו. היא תתעקש להשאר במישור הטריטוריה ושם להכניס לנו.
והטריטוריה שבה מדובר, היא בסבירות גבוהה חיפה עירי.

כתבתי כבר ב 2011 רשומה בשם "המפה והטריטוריה". אם אתם כבר פה, למה לא תקראו גם אותה?

ויש גם את הספר של מישל וולבק – "המפה והטריטוריה" שהציור מעלה של מיכאל דרוקס על כריכתו – למה לא תקראו גם אותו? שווה.

ולמי שמתמודד עם "Infinite Jest" בשפת המקור, אני ממליץ להכין במהלך הקריאה מקרא של ראשי תיבות, ביחוד בפרק על ה Eschaton – לא מצאתי מקרא כזה בדפי הויקי של הספר או במרשתת. ראשי תיבות כמו למשל:

SUFDDIR : Suffered From Death, Destruction, and Incapacitation of Response.

קיסר וחמאס

חמאס הוא העלמת עין. לא במובן הטריוויאלי הזה בו ישראל מעלימה עין מהתעצמותו כי היה לה נוח, כי היא לא ידעה מה לעשות אחרת, חוץ מאשר לחזור ולשלוט בעזה כמובן.

זו העלמת עין באופן שבו המעשה שלנו הוא כבר חלק ממצב הדברים שאנו בוחנים. במובן זה בו מסרבים להאמין שהדברים כבר השתנו, ורק בדיעבד מבינים שמה שקרה, למשל בשביעי לאוקטובר, הוא לא היה טעות של מישהו, ומה שקרה בעקבותיו הוא חלק מסדר חדש שאותו אנו עוד לא רואים בשלמותו. העתיד יכתוב את ההווה שלנו, העבר שלו, ואז נבין. אבל כבר ניתן לראות שמה שהיה הוא לא מה שיהיה.

ברשותכם אגרור לכאן את ז'יז'ק, ודרכו את לאקאן והגל (מתוך "האובייקט הנשגב של האידאולוגיה").

" זה מה שעומד גם במוקד התיאוריה של הגל על תפקיד החזרה בהיסטוריה: "מהפכה פוליטית זוכה לרוב להסכמת העם כאשר היא מתחדשת" – כלומר, היא יכולה להצליח רק כחזרה על ניסיון כושל קודם."

האם מכאן אפשר להסיק על הצלחת חזרת המחאה לצמתים בהפלת הממשלה? או על סיכויי ההפיכה המשטרית במידה והשלטון לא יתחלף? נדע רק בדיעבד.

"הגל פיתח את התיאוריה שלו על החזרה בהקשר למותו של יוליוס קיסר: כאשר קיסר גיבש את כוחו האישי וחיזק אותו לממדים מלכותיים, הוא נהג באופן "אובייקטיבי" (כשלעצמו) בהתאם לאמת ההיסטורית, לכורח ההיסטורי – מאחר שהצורה הרפובליקאית החלה לאבד את תוקפה, צורת הממשל היחידה שיכלה לשמור על אחדות המדינה הרומית הייתה המונרכיה, מדינה המבוססת על רצונו של אדם אחד; אולם הרפובליקה הוסיפה לשלוט מבחינה פורמלית (בשביל עצמה, בדעתם של האנשים) הרפובליקה "הוסיפה לחיות רק משום ששכחה שהיא כבר מתה"
בשביל "דעתם של האנשים", שעדיין הייתה שקועה באמונה ברפובליקה, צבירת הכוח האישי של קיסר – תהליך זר לרוח הרפובליקה – נראתה כמעשה שרירותי, ביטוי של רצון עצמי אינדיבידואלי וקונטינגנטי: והמסקנה הייתה שאם יסולק אינדיבידואל זה (קיסר), הרפובליקה תשוב למלוא הדרה. אולם היו אלה דווקא הקושרים נגד קיסר (ברוטוס, קסיוס והאחרים), אשר בהתאם ללוגיקה של "עורמת התבונה" אישרו את האמת (כלומר, את הכורח ההיסטורי) של קיסר: התוצאה הסופית של רצח קיסר הייתה שלטונו של אוגוסטוס, ראשון הקיסרים. האמת צמחה אפוא מתוך הכישלון עצמו: בכישלון שלו, בהחמצת המטרה המפורשת שלו, רצח יוליוס קיסר מילא את המשימה שהוקצתה לו באורח מקיאבליסטי על ידי ההיסטוריה: להציג את ההכרח ההיסטורי דרך חשיפת אי האמת שלו עצמו – חשיפת טיבו השרירותי.

זהו ההיגיון של "עורמת" הלא-מודע, האופן שבו הלא מודע מרמה אותנו: הלא מודע אינו דבר טרנסצנדנטי, בלתי מושג, בלתי ניתן לידיעה. אם נשתמש במשחק המילים שטבע לאקאן, כשתרגם את המושג "לא־מודע", Unbewusste,ל־une bévue, אזי לא מודע הוא העלמת עין: נשמט ממבטנו האופן שבו המעשה שלנו הוא כבר חלק ממצב הדברים שאנו בוחנים, האופן שבו השגיאה שלנו היא חלק מהאמת עצמה."

מה אני לוקח מזה? יתברר בהמשך, אך אני מתחיל לחשוד שמתקפת השביעי באוקטובר, ובעיקר התגובה הבלתי נמנעת לה (שני הדברים הם בעצם דבר אחד) לא היו טעות, לא "פאשלה", לא משהו מקרי, במובן הזה של עורמת התבונה. הלא מודע קפץ, ונשך אותנו בתחת, וזה לא באמת ניתן היה למניעה.

לחמאס היה ברור שהוא גורר את ישראל פנימה לתוך הרצועה. הם חשבו שזה יהיה זמני, אנחנו נכנסנו במחשבה שזה זמני. אבל סירוב הממשלה לדון ביום שאחרי הוא רק סימפטום שהלא מודע שלנו משדר בעניין אותה זמניות, ושאותו ההיסטוריה מפענחת עבורנו, ממש כעת.

הלא מודע שלנו, של הישראלים כולם – לא רק של הממשלה האסונית הזו, וגם הלא מודע של העזתים עצמם אני חושד, משדר לנו שבין הים לירדן יש בפועל, יכולה להיות, ותהיה רק מדינה אחת. ישראל חזרה לעזה, ועזה חזרה לחיק ישראל. החמאס הזדכה על עזה. באופן לא מודע, הם רוצים שישראל תתפוס את ההגה ותשלוט בעזה במקומם. זה ההגה הלוהט שאף אחד לא רוצה לאחוז בו, עכשיו הוא של ישראל.

איזה ישראל זו תהיה? לא ברור. אבל כמו הרפובליקה הרומית, גם אופצית שתי המדינות היא כבר לא. כבר לא מזה זמן רב למעשה, אבל נדרש השביעי באוקטובר בכדי להסב את תשומת לבנו לכך. ואם לא יובן המסר, אז כפי שכבר הגל מספר לנו, זה ההיסטוריה תחזור על עצמה שוב, עד שנבין.

ובחזרה לז'יז'ק:

"מה שנעלם מעיני כיוון המחשבה הזה הוא האופן שבו הכורח ההיסטורי עצמו נקבע דרך אי־הכרה, דרך הכשל הראשון של ה"דעה" לזהות את אופיו האמיתי – כלומר, האופן שבו האמת עצמה עולה מתוך זיהוי שגוי. הנקודה העקרונית כאן היא השינוי במעמדו הסמלי של אירוע: כאשר הוא מתפרץ בפעם הראשונה הוא נחווה כטראומה קונטינגנטית, כחדירה של ממשי לא מעובד; רק דרך החזרה אירוע זה מזוהה בהכרח הסמלי שלו – הוא מוצא את מקומו ברשת הסמלית; הוא ממומש בסדר הסמלי. אבל גם כאן – הכרה דרך חזרה מניחה מראש בהכרח את הפשע, את מעשה הרצח / טבח: כדי להגשים את עצמו בהכרח הסמלי כתואר שלטוני צריך היה קיסר בשר ודם, באישיותו שלו האמפירית, למות, בדיוק מכיוון שה"הכרח" הזה הוא סמלי.

זה לא רק שבצורת הופעתו הראשונה, האירוע (למשל, השביעי באוקטובר) היה טראומטי מכדי שיוכלו האנשים לתפוס את משמעותו האמיתית – האי הבנה הזאת של המופע הראשון היא באופן מיידי "פנימית" לכורח הסמלי שלו, היא מרכיב ישיר של הזיהוי שלו לבסוף. הרצח הראשון פתח פתח לאשמה, והכוח המניע האמיתי של החזרה היה אותה אשמה, אותו חוב. האירוע לא חזר על עצמו בגלל איזשהו כורח אובייקטיבי, נפרד מהעדפותינו הסובייקטיביות ולכן בלתי נמנע, אלא מכיוון שהחזרה הייתה תשלום של החוב הסמלי שלנו."

ואם לגרור לכאן את שרת החדשנות (הלשונית בעיקר), המדע והטכנולוגיה, לא בטוח שהצלחתי "לתכלל את מנעד הידע", מטבע הלשון שלנצח ירשם על שמה של גילה גמליאל. אבל ברצינות, לא בטוח שהסברתי יותר מדי טוב למה כוונתי, ובנושאים שכאלה אני (בניגוד לגמליאל) שומר על פרופיל נמוך ובונה על נידחות פלטפורמת הבלוגים בכלל והבלוג הזה בפרט. פחדן, אבל לא חסר מודעות כמו אותה שרה ביזיונית.
אבל כן, יש לי יותר בטחון בזה שישראל לפני שינוי עמוק ומהותי.

הסינתום

איפה שאני לא חושב, שם אני קיים, היא רשומה שכתבתי לא מזמן בעקבות ז'יז'ק, על האפשרות שאנו כסובייקטים לא ניבלע לחלוטין בסדר הסימבולי, שיש שארית לסובייקט שיחודית לו. כשהמשכתי לקרוא בנושא הבנתי שיש עלי לברר לעצמי את מושג הסינתום. לשם כך נעזרתי בג'מיני, מודל השפה של גוגל, והנה מה שיצא, עם התערבות קלה שלי בעריכה. הבינה המלאכותית היא כה תכליתית שהרגשתי צורך לרכך קצת את הניסוחים, ולקוות שהמשמעות נשמרה.

הסינתום, (sinthome) מושג שהוצג על ידי ז'אק לאקאן בעבודתו המאוחרת, הגדיר מחדש את מושג הסימפטום בפסיכואנליזה לאקאניאנית. הוא חורג מההבנה הפרוידיאנית המסורתית של סימפטום כהתגלמות פשוטה של רצונות או קונפליקטים מודחקים מהלא מודע.

הסימפטום הפרוידיאני נתפס לעתים קרובות כנטל, אות לכך שיש משהו לא בסדר שצריך לתקן. הסינתום, לעומת זאת, מכיר בסוכנות של הסובייקט. הוא מכיר בכך שאנשים מפתחים דרכים יצירתיות להתמודד עם הסימפטומים שלהם, ואף מוצאים דרכים להזדהות איתם ולהפוך אותם לחלק מתחושת העצמי שלהם. ניתן לראות זאת אצל אדם שמשתמש בהומור כדי להתמודד עם חרדה, או אמן שמנתב את המאבקים הפנימיים שלו לתוך עבודתו. הסינתום אינו רק סימן לפתולוגיה, אלא גם מקור פוטנציאלי לחוסן ויצירתיות.

פסיכואנליזה לאקאניאנית פועלת עם שלושה סדרים: הריאלי (המימד הלא ידוע והטראומטי של הקיום שלנו), הסימבולי (תחום השפה, התרבות והסדר החברתי), והדמיוני (תחושת העצמי והעולם שמעוצב על ידי תפיסה). הסינתום הוא כמו קשר שמקשר בין שלושת הסדרים הללו. הוא מאפשר לנו להתחבר לריאלי, הלא ידוע, באופן מוגבל דרך הסימבולי (שפה) והדמיוני (החוויה שלנו).

התענגות והסימפטום: מושג מרכזי בתורת לאקאן הוא "התענגות", שחורג מעבר להנאה וכולל הנאה עזה ומפריעה יותר. הסינתום הוא דרך עבור הסובייקט לנהל את ההתעדגות הזו, ליצור מעין חיץ או מסגרת סביבו. בעוד שהסימפטום בפסיכואנליזה פרוידיאנית עשוי להיראות כדרך להימנע מהתענגות לחלוטין, הסינתום מכיר בכך שהתענגות היא חלק בלתי נמנע מהחוויה האנושית, והמטרה היא למצוא דרכים לנווט בו ולא לדכא אותו לחלוטין.

מעבר לטיפול? הסינתום אינו רק מושג המשמש בפסיכואנליזה. ניתן להשתמש בו כדי להבין את הסובייקטיביות האנושית באופן רחב יותר. חשבו על איך אנשים עם מחלות כרוניות מפתחים דרכים ייחודיות להתמודד עם מצבם. מנגנוני התמודדות אלה הופכים לחלק מהזהות שלהם, דרך להתייחס לעולם. הסינתום מציע שאין מצב מושלם של הוויה ללא סימפטומים, אלא משא ומתן מתמיד בין הריאלי, הסימבולי והדמיוני.

הסינתום מציע פרספקטיבה על איך אנשים מתמודדים עם המורכבות של הלא מודע והמקום שלהם בעולם. הוא מדגיש את תפקידו של הסובייקט בעיצוב החוויה והזהות שלו, גם דרך המאבקים שלו.

מסע בזמן, כל הזמן

מסע בזמן הוא מוטיב שכיח במדע בדיוני, ומסע בזמן לעבר, בכדי לשנות אותו כמובן, הוא נקודת משען ללא מעט עלילות בזאנר הזה, כולל דרכים יצירתיות להתמודד עם הפרדוקסים שנוצרים.

משהו שקראתי אצל סלבוי ז'יז'ק, בספרו "האובייקט הנשגב של האידאולוגיה" גרם לי להרהר שמסע בזמן, ושינוי העבר, הוא אלמנט לא נדיר בכלל בחיינו, ואולי מכאן נובעת הנטיה לשימוש באלמנט הזה בבדיון.

ז'יז'ק עושה עבודה מעולה בהחדרת משנתו של הפסיכואנליטיקאי ז'אק לאקאן לעולם הפילוסופיה. מיום שנחשפתי למחשבת לאקאן לא הבנתי למה הוא כבר לא שם, לא נלמד כפילוסוף. ז'יז'ק, בקטע שעורר את הרעיון לרשומה זו, מדבר על הסימפטום. הסימפטום כפי שראה אותו פרויד, ולאקאן "המוקדם", כהתגלמות פשוטה של רצונות או קונפליקטים מודחקים מהלא מודע, מסר מוצפן המספר אולי על טראומה בעבר, מסר שהמטופל מתחיל את הטיפול בהעברה – במחשבה שלמטפל יש את היכולת לפענח את ההצפנה של הסימפטום, אך בסוף הטיפול (המוצלח כמובן) המטופל יפענח את הסימפטום, והוא יעבור למישור הסימבולי – האירוע הטראומטי מהעבר נחשף. הסימפטום הוא שדר אל העתיד, עתיד שבו נגמר הטיפול, ואז העבר "נוצר", לראשונה בעצם. הטיפול הפסיכואנליטי הוא סוג של מסע בזמן, מהעתיד בו יסתיים הטיפול, אל העבר, שמשתנה עם הפיכתו למובן.

אבל האם דבר דומה לא קורה בכל פעם שאנחנו נזכרים במשהו? תערוכת תומס דמנד במוזיאון ישראל, עליה כתבתי, גרמה לי לחשוב על מה שמדעני המוח גילו שקורה כשאנחנו נזכרים. כשאנחנו נזכרים אנו למעשה משכתבים את העבר. מוחנו זוכר רק מעט מאד מהפרטים עצמם (יותר חסכוני ככה), ובפעולת הזיכרון הוא למעשה משלים את הפרטים החסרים מתוך נסיון החיים שהצטבר, חלקו רק אחרי אותו זמן עבר שאותו מנסים לשחזר. למעשה לכתוב מחדש. כשנזכר באותו עבר שוב, בפעם נוספת, העבר יהיה ברובו מה שנוצר במהלך פעולת הזיכרון הקודמת, שבפועל – שינתה את העבר.

והאם דבר דומה לא קורה גם בכל פעם שמישהו מדבר אלינו, או כשאנחנו קוראים? פה אני נתלה בז'אק דרידה ושואל – האם העובדה שתחילת המשפט מקבלת את משמעותה הסופית רק עם תום המשפט אין היא סוג של מסע בזמן? מסע שבו העתיד – סוף המשפט, קובע את העבר – תחילת המשפט?
הרי לא משנה ברמת העיקרון שעבר רק זמן קצר בין תחילת המשפט לסופו.

והאם דבר דומה לא קורה (ופה אני נתלה ב"מות המחבר" של רולן בארת) כאשר הקורא "מתאים" לעצמו את מה שכתב הסופר, בעבר. כאשר הספר במהלך הקריאה נחווה דרך משקפי נסיון חייו של הקורא, על פי הפריזמה האישית הבלתי ניתנת לסילוק שדרכה הקורא נחשף ליצירה הספרותית, המאזין ליצירה המוזיקלית, הצופה לציור או לפסל? אפשר לראות את העתיד בו נקרא הספר כאילו הוא יוצר בעבר, בזמן כתיבת הספר, "עותק" מותאם אישית של היצירה הספרותית מותאמת לקורא.

שיכתוב העבר הוא כל כך חלק מנסיון חיינו, שממש לא מפליא שהוא כל כך שכיח במדע דמיוני. בכל המקרים שתיארתי מעלה, שבהם "משתנה" העבר, יש הרי השלכות לעתיד. המטופל חוזר הביתה בריא ומאושר וחי את חייו נטול סימפטום (אך עם סינטום), הקורא יהנה בעתיד מהיצירה בגרסה שהותאמה ממש אליו, בלי שמישהו בכלל טרח בזה. את רוב המשפטים, אם לא שיסענו את הדובר באמצע המשפט כנהוג במקומותינו, נבין כמו שהדובר התכוון בגדול. והזיכרון שלנו עובד, ומספק את התפקוד הנדרש לחיינו עד גיל מסויים, ואת מה שצריך לשכוח, שוכחים.

קפיטליזם קניבלי

בכל סדרות הטלויזיה האמריקאיות, שבצפיה בהן אני נוטה לבזבז את זמני, בסוף יום העבודה לא יזדרזו הרופאים, השוטרים, עורכי הדין ושאר המועסקים לרוץ להוציא את ילדיהם מהמעון – אין להם ילדים, ובדרך כלל גם אין להם משפחה. הם ילכו לשתות משהו אלכוהולי בחברת עמיתיהם לעבודה, בבר או בפאב, ואחרי כן יחזרו הלומי אלכוהול לבדידות בביתם. הם לא יארחו אחד את השני בביתם. גם את הוריהם, שמהם הם הקפידו להתרחק כמה מאות או אלפי קילומטרים, הם יבקרו אולי פעם בשנה, אבל ברוב הסדרות הם מנוכרים להוריהם, אחיהם ושאר בני משפחתם לחלוטין.

אני לא יודע עד כמה זה משקף נאמנה את החברה האמריקאית, אבל זה משקף את מה ש Nancy Fraser מכנה ה care crisis בספרה Cannibal Capitalism: How our System is Devouring Democracy, Care, and the Planet – and What We Can Do About It.

אם לסכם בקצרה את מה שהיא כותבת עליו באריכות ועם חזרות מרובות, המשטר החברתי של חברה קפיטליסטית, מכלה לא רק את משאבי הטבע אלא גם את המשאבים החברתיים הדרושים ל"יצור" הדור הבא של עובדים. בחברה בה נדרשות שתי משכורות בכדי להתקיים, ואין תמיכה במה שנדרש לגידול וחינוך ילדים, הילודה הופכת מדרך הטבע להיות נמוכה בהרבה מהסף הנדרש לקיום האוכלוסיה (ישראל היא אנומליה מובהקת).

ארה"ב, כחברה אולטרא-קפיטליסטית, בה החוק לא מחייב לא חופשה שנתית ולא חופשת לידה, מראה לנו את העתיד של חברה בה מה שפרייזר מכנה social reproduction מאויים. זו לא רק ילודה במובן הצר אלא גם חינוך, הקניית ערכים, חיברות וכל מה שנדרש לשמר את ערכי החברה ולספק לקפיטל עובדים בעלי כישורים והתאמה חברתית.

תאוות הבצע של הטווח הקצר, מאיימת על הטווח הארוך – אלא אם ייובאו עובדים מארצות אחרות. זה מה שקורה באירופה המערבית, שם "מיוצרים" העובדים במזרח היבשת ומשלימים את מה שהילודה הנמוכה מחסירה במערבה. זה מה שקורה בארה"ב, שם "מיוצרים" העובדים במדינות הדוברות ספרדית שמדרום לה, אבל גם בשאר חלקי העולם, כשמדובר בעובדים עם כישורים הנדסיים או מדעיים.

האם זה פתרון לטווח הארוך? כן, אם אין איזה צביון חברתי שמדינה או חברה היו רוצות לשמר. באירופה מתפלצים מדרישות מהגרי עבודה מוסלמים לחיים על פי ההלכה המוסלמית. בארה"ב, המתעלמת בנחישות מהאפקטים הקניבליסטיים של השיטה הקפיטליסטית, היו רוצים לשמר את לבנוניות המדינה, והיו מעדיפים מהגרים משבדיה. הבעיה שלשבדים עדיף בשבדיה, לעומת האנשים החומים ממרכז אמריקה שדווקא רוצים להגיע. אולי טכנולוגיה, בינה מלאכותית ורובוטים יקטינו את הצורך בידיים עובדות בעולם הראשון, האוכלוסיה תצטמצם באופן טבעי, הצביון ישמר והמשבר ימנע?

אולי ירידה בילודה היא פועל יוצא טבעי של שיפור כלכלי, אבל מוסד המשפחה כפי שהוא משתקף בסדרות הטלוויזיה הללו, לא רק משקף את האופן בו הקפיטליזם מכרסם ביחסי הקרבה בין אנשים, אלא גם מנרמל את המצב לצופים, מנרמל חברה בה אנשים מתים מבדידות. חברה עצובה ואלימה. חברה בה אתה צריך לצאת ולירות באנשים כדי שמישהו ישים לב אליך.

מגילת מרסל

יש לי הרגשה שאני מכיר את גיבור "בעקבות הזמן האבוד" (מרסל פרוסט) או את לאופולד בלום, גיבור "יוליסס" (ג'יימס ג'ויס) יותר טוב מאת רוב האנשים שאני מכיר בעולם שמחוץ לספרים. את גיבור ספרו של פרוסט אני מכיר מהשידור הישיר שהרומן מעניק לקוראים ממוחו של גיבור הרומן, בחלקים נרחבים משלושת אלפי עמודי הספר, אבל לא מעט גם דרך תיאורי העולם בו הגיבור חי, שעיצב אותו ושבו הוא מתנהל. וכך, למרות שהדמות מסתובבת בצרפת של תחילת המאה העשרים, בפריז (שלבטח השתנתה מאד מאז), בערי שדה כמו קומברה ועיירות נופש כמו בעלבק שכמותן ראיתי בביקור בצרפת ומן הסתם השתנו פחות מאז, עדיין אני יכול לדמיין לי אותו בקלות בסביבתו הוא.

את לאופולד בלום אני מכיר פחות מזרם התודעה של מוחו ויותר מהעיצוב המדוקדק והעשיר של העולם של דבלין בה הוא מסתובב. אני גם "מכיר" אותו בסך הכל ממהלך של יום אחד, אבל מועיל לי מאד שהסתובבתי באותם הרחובות והתחקיתי אחרי המסלול שעבר בלום בדיוק מאה שנים אחריו, ב bloomsday המאה במספר.

משתי הפסקאות מעלה אני נזכר עד כמה הזיכרון שלי הוא גיאוגרפי. עד כמה מקל עלי להזכר בדברים הקשורים למקום ספציפי. אני יכול להזכר באירועים כשהמפתח לזיכרון הוא המקום בו הם התרחשו. העובדה שאני יכול לדמיין את בלום, או את גיבורו חסר השם של פרוסט, הולכים במקום בו הייתי, היא נקודת כיפתור לסיפור שלהם.

מצד שני, את גיבורי Infinite Jest, על אף אלף עמודיו, אני לא חושב שאכיר עד כדי כך טוב כשאגמור לקרוא את הספר. יש פשוט יותר מדי דמויות בספר. בחירה מודעת של וואלאס, כפי שאני למד. גם את גיבורי "הר הקסמים" או "האיש ללא תכונות", למרות המסה של "המידע" שתומס מאן ומוסיל בהתאמה מספקים לגביהם, אני לא מרגיש שאני מכיר כמו מישהו ממכרי, למשל. כמות המידע היא תנאי הכרחי, אבל לא מספיק כנראה. טוב, גם לא פלא שאולריך, "האיש ללא תכונות", לא מצטייר כמישהו שאפשר באמת להכיר לעומק. בלי תכונות?

אני תוהה אם מישהו שהיה קורא את כל 1035 הרשומות שפרסמתי עד כה פה בבלוג, וגם אולי את כל מה ששיתפתי ברשתות החברתיות השונות, היה מכיר אותי, או חושב שמכיר אותי, יותר טוב מאנשים שמכירים אותי בעולם הלא וירטואלי. יש כמובן הבדל אחד, חשוב, בין יצירה ספרותית ובלוג, שחשוב יותר מנפח החומר הכתוב. אני מניח שאם הייתי מדפיס את הבלוג הייתי מגיע לכאלפיים עמודים, סדר גודל שבין יוליסס ו"בעקבות הזמן האבוד". אבל הערך המוסף של יצירה ספרותית, הסיפרותיות של התיאור, הוא זה יכול לספק את אותה תחושת מוכרות שהתיאורים היבשושיים של הבלוג לא יכולים. או פחות יכולים.

כל זה, כשאני מגביל את הדברים לתיאורים טקסטואליים. אם מוסיפים למאזניים את מסת התיעוד הצילומי שיש לכל אחד ואחד מאתנו, יתכן שהתעוד שיש לי בסך הכל יכול להשתוות אולי לדמותי ברומן שהיה כותב סופר מאד מוכשר, ועושה זאת בנפח מספיק, נפח שחוץ ממקרים בודדים, למשל קנאוסגארד, סופרים לא נוטים לנפק.

הזֹּאתִּיּוּת

הזֹּאתִּיּוּת (haecceity, מבוטא heck-SEE-i-tee) הוא מושג פילוסופי המתייחס לייחודיות של דבר מסוים. מקור המונח בלטינית, "haecceitas", שמשמעותו "זֹּאתִּיּוּת". תורגם לאנגלית כ Thisness.

תארו לעצמכם קטגוריה של דברים, כמו "כלבים" או "כסאות". הזֹּאתִּיּוּת מתמקד במה שמייחד כלב או כיסא ספציפיים מכל האחרים בקטגוריה שלהם. זה לא קשור לתכונות הכלליות שמגדירות כלב או כיסא, אלא דווקא לפרטים הייחודיים שהופכים כלב ספציפי לפידו או כיסא ספציפי לכיסא הקריאה האהוב עליכם.

כמה דרכים לחשוב על זֹּאתִּיּוּת:

• "הזֹּאתִּיּוּת" של דבר: זֹּאתִּיּוּת מדגיש את השילוב הייחודי של תכונות שהופכים דבר מסוים למה שהוא. זהו אוסף הספציפי של שריטות, תכונות מוזרות והיסטוריה שמגדירים אובייקט או ישות בודדים.
• ייחודיות מעבר להגדרה: זֹּאתִּיּוּת חורג מהתכונות החיוניות שמגדירות קטגוריה. בעוד שכל הכלבים הם יונקים עם פרווה וזנבות, זֹּאתִּיּוּת מתמקד במה שהופך את פידו לייחודי, מעבר לעובדה שהוא פשוט כלב.

המונח נטבע לראשונה על ידי תלמידיו של הפילוסוף דוֹנָס סְקוֹטוּס מימי הביניים. הוא השתמש בו כדי להבחין בין המהות האוניברסלית של דבר (מה שהופך אותו להשתייך לקטגוריה) לבין ייחודיותו (מה שהופך אותו לדבר בודד). כיום, זֹּאתִּיּוּת אינו מונח נפוץ, אך המושג נותר רלוונטי בפילוסופיה, במיוחד בדיונים על מטאפיזיקה (טבע המציאות) ועל פילוסופיית השפה (כיצד שפה מייצגת את העולם).

הנה כמה דוגמאות להמחשת מושג הזֹּאתִּיּוּת:

• המונה ליזה: ציור המונה ליזה הוא דוגמה מפורסמת. בעוד שישנם דיוקנאות רבים, זֹּאתִּיּוּת מתייחס למשיכות מכחול הספציפיות, הסדקים העדינים על הבד והאופן הייחודי שבו הצבע התיישן, וכל אלה תורמים לזהות הייחודית של המונה ליזה כיצירת אמנות אחת.
• החבר הכי טוב שלך: זֹּאתִּיּוּת יכול לחול גם על יצורים חיים. מה שהופך את החבר הכי טוב שלך לייחודי חורג מהעובדה שהוא אדם. זה כולל את אישיותם הספציפית, זיכרונותיהם, חוויותיהם והאופן שבו הם מתקשרים עם העולם.
• המקום בו אני קיים, כסובייקט יחודי, זה שעליו אני מכוון ב "איפה שאני לא חושב, שם אני קיים". הייחודיות של הסובייקט הספציפי הזה היא משהו שהוא הכרחי אבל בלתי נגיש ובעצם ריק לחלוטין; שהרי הוא לא זהה לדברים האחרים שהם כמוהו, יש לו משהו ייחודי, אבל המשהו הזה לא יכול להיות עוד תכונה.

לסיכום: זֹּאתִּיּוּת הוא מושג פילוסופי שתופס את הייחודיות של דבר מסוים, "הזֹּאתִּיּוּת" שמבדילה אותו מכל האחרים בקטגוריה שלו. הוא מזכיר לנו שייחודיות חורגת מעבר להתאמה לקטגוריה ומדגישה את הפרטים הבלתי ניתנים להחלפה שהופכים דברים וישויות לייחודיים.

ויש גם את quiddity לעומת haecceity, במונחים של פילוסופיה של ימי הביניים. הזהות המשותפת לעומת הזהות הייחודית.

נכתב ברובו על ידי ג'מיני, סייען הבינה המלאכותית של גוגל.

שיבולילה

שיבולילה הוא שם (הלְׁׁׁׁחֵם) שהמצאתי ל overnight oats, המצאה נהדרת שגיליתי, מכל המקומות, במסעדה טבעונית באי סן פדרו אשר במדינת בליז אשר במרכז אמריקה.

שיבולילה היא בסך הכל שיבולת שועל המושרית במשך לילה או יותר, ונאכלת ללא בישול. אני משרה אותה בחלב שיבולת שועל, אבל אפשר גם במים, או משקה אחר, עדיף מן הצומח כמובן. מה היחסים בין המוצקים לנוזלים? "כמה שלוקח". עניין של נסיון, אך אפשר תמיד להוסיף נוזלים לפי הצורך.

משדרגים עם צימוקים ו/או goji berry שגם הם מושרים יחד עם שיבולת השועל (גם חמוציות הולך). אם יש, אוסיף גם זרעי צייה, בערך כף על כל כוס של שיבולת שועל. שיבולת השועל שאני שם היא מהסוג הגס והמלא, אבל עם שיבולת שועל דקה כנראה אפשר להשרות פחות זמן.

אפשר להכין את זה מראש בכוסות או במיכל עם מכסה. מה שיפה בזה שאין צורך לבשל וממש אין צורך להמתיק. אפשר לאכול קר ואפשר לחמם קצת. מתאים לארוחת בוקר משביעה, או בערב. רצוי כמובן להוסיף פרי. נשמר במקרר כמה ימים. ועדיף עשרות מונים מההיצע בקיר "דגני הבוקר" שכל מרכול מציע.

Overnight oats offer several potential dietary benefits:

High Fiber Content: Oats are a whole grain and a good source of dietary fiber, which is essential for digestive health. Fiber helps you feel full for longer, promotes regularity, and can aid in lowering cholesterol levels.

Slow Release of Energy: The combination of fiber and complex carbohydrates in oats provides sustained energy throughout the morning. This can help you avoid blood sugar spikes and crashes, leading to more stable energy levels.

Weight Management: The feeling of fullness from the fiber in oats can help you control your calorie intake and manage weight. Overnight oats can be a healthy and satisfying breakfast option that keeps you feeling full until lunchtime.

Heart Health Benefits: The soluble fiber in oats, called beta-glucan, may help lower LDL ("bad") cholesterol levels, potentially reducing the risk of heart disease.

Potential for Blood Sugar Control: The slow digestion of oats can help regulate blood sugar levels, making them a good choice for people with diabetes or prediabetes.

Customizable and Nutrient-Rich: Overnight oats are incredibly versatile. You can add various fruits, nuts, seeds, and spices to boost their nutritional value. This allows you to personalize your breakfast with healthy fats, vitamins, minerals, and antioxidants.

Easy to Prepare: Overnight oats require minimal preparation. Simply combine rolled oats, milk or yogurt of your choice, and your desired flavorings in a jar and refrigerate overnight. They're a convenient and healthy grab-and-go breakfast option.

Overall, overnight oats are a nutritious and convenient breakfast option that can be a great way to start your day. They are packed with fiber, offer sustained energy, and can be customized to your taste preferences and dietary needs.

נקודת הכיפתור

כיוון שמערכת הסימנים האנושית, שבה כל סימן יש לו חלק מסמן וחלק מסומן (מושא הסימן) היא שרירותית למדי, יש אפשרות של "גלישה" דיאכרונית (עם הזמן) בין שרשרת המסמנים לשרשרת המסומנים, חלק מהמסמנים משנים את משמעותם, ומסמנים מסומנים אחרים. לאקאן גורס שפסיכוטיים מפסיקים להיות מובנים כי הם מאבדים את היחס בין המסמנים למסומנים, אך סוביקטים נורמליים גם הם משנים לפעמים, או עם הזמן, את היחס בין המסמנים שבהם הם משמשים בשפה למסומנים שלהם. ולכן נחוצה "נקודת כיפתור" (Point de capiton בצרפתית).

כיפתור? כי אותם כפתורים המשמשים בריפוד, ומונעים מחומר המילוי לגלוש מצד לצד בתוך הרהיט המרופד, הם מטפורה ל"מסמן על" המשמש כעוגן לגלישת שרשרות המסמנים. מהו אותו מסמן על? יש הגורסים שזהו הסימן "אלוהים". לגבי השפה העברית הייתי רוצה לטעון שהמסמן "עברית" המסמן את עצמו, הוא עצמו אותו "מסמן על" של השפה העברית. חלקית כי השפה העברית שימשה אלפי שנים כשפת קודש, שפת התפילה, השפה שהייתה הדבר המשותף ליהדות התפוצות. חלקית כי החייאת השפה העברית קשורה בהחייאת העם העברי והציונות, ולכן השפה העברית אינה סתם שרשרת מסמנים מקרית, לפחות לא לדוברי העברית החיים בישראל. מילים בעברית שבאות מהתנ"ך או מכתבי קודש אחרים כנראה שפחות "יגלשו" אף שבלא מעט מקרים הכוונה בשימוש התנכי של המילה לא לגמרי ברורה. מילים שבאות מהאקדמיה ללשון העברית, כמו למשל "בורחנות" או ממחדשי שפה כאלה ואחרים כנראה ינטו יותר "לגלוש" אל מסומנים אחרים או שמסמנים אחרים יצביעו במקומן על המסומנים שלהם.

מסמן העל, שהוא גם מה שלאקאן קורא "שם האב", האב הקדמון המטאפורי שמייצג את החברה וערכיה, לא בהכרח קבוע. בישראל של היום על תפקיד נקודת הכיפתור מתחרה "כפתור הזהב", גולדקנופף בגרמנית, חבר הכנסת מאוסף הסיעות שמצדדות במסמן העל "יהודי" ומבטלות את מסמני העל "עברי" ו"ישראלי".

דוגמאות של "גלישה"? אני חושב שהאופן בו הפועל "לגמור" הוחלף בפועל "לסיים" (פרט לשימוש בו לציון אורגזמה,) הוא דוגמה של גלישה. מסמנים כמו "מקומי", "מפגע", "ניטרול", שמסמן העל מונע כל אפשרות של גלישה או של עמימות בלאומיותו של מי מדובר או מסמנים כגון "מאחז" או "מצפה" שאין עמימות באשר לדת הגרים בהם.
זו לא גלישה מטונימית וגם לא מטאפורית אמנם, כפי שדרידה ולאקאן, בהתאמה, היו מייחסים לאופן הגלישה אליו הם מכוונים (אני חושב, מתכוון לברר את הסוגיה הזו) אבל זו הדוגמה שעולה במוחי. על גלישת המסמנים על פי דרידה, שהוא כינה Différance , כתבתי רשומה לפני עשור, בדיוק במהלך התקלות קודמת עם חמאס. שווה קריאה.

מצאתי גם מאמר ב"אלכסון" שמזכיר את נקודת הכיפתור, אף שיש לי קצת השגות לגביו. שווה קריאה.

איפה שאני לא חושב, שם אני קיים

"איפה שאני לא חושב, שם אני קיים" – ההיפך מהמשפט של דקארט, "אני חושב, משמע אני קיים", דווקא הוא הנכון. כך גורס סלבוי ז'יזק, בספרו "האובייקט הנשגב של האידאולוגיה". שם הוא חולק (בין היתר) על לואי אלתוסר, ועל תיאורית האינטרפלציה שלו, זו שעל פיה הסובייקט מכונן לחלוטין על ידי מנגנוני המדינה האידאולוגיים, במונחים לאקאניאניים, אלתוסר ממקם את הסובייקט לחלוטין במשלב הסימבולי ולא משאיר כלום לאיזו "שארית", למשהו שלא ממושטר לגמרי על ידי האידאולוגיה. זיזק על פי לאקאן גורס שתמיד משהו מציץ לו, לסובייקט, משהו שאינו לא במשלב הסמלי / השפה, ולא במשלב הדמיוני, משהו קונטינגנטי מציץ לו, ה"ממשי", וזה מה שעושה אותו לסובייקט – זה שהוא לא ממושטר לחלוטין, זה שהוא לא עבר "סירוס סימבולי" לחלוטין כאשר רכש שפה עם העולם שבא אתה יחד.

יש משהו מנחם במחשבה הזו, בכך שאני, הסובייקט, לא לחלוטין שפוט של הסדר הסימבולי, שיש חריגה קטנה פה ושם מציות לחוקים להם אני מציית לרוב בלי להבין באמת את מה שעומד מאחוריהם, החוקים שהציות להם הוא הוא בפועל האידאולוגיה שלי. שיש משהו פנימי שהוא רק שלי, גם אם אין לי באמת גישה אליו.

גלעד קינן, המרצה את שיעור הקריאה המודרכת בספר, כותב זאת כך (בסיכומי השיעורים המצויינים שהוא שולח אחרי כל מפגש): "החוק הוא מה שאנחנו נענים לו בפעולות שלנו אבל בחשבון אחרון הוא מוכרח להישאר חסר-פשר. חוסר הפשר הזה שעומד ביסוד החוק הוא איזושהי נקודה שבה מפציע הממשי. האינטרפלציה היא פנייה של הסמכות, ההיענות הזאת לחוק וההזדהות עם מסמן היא היענות לאינטרפלציה. המושג של הממשי מאפשר לז'יז'ק לבקר את אלתוסר:

אם מאלתוסר אפשר להבין שלהיות סובייקט זה להזדהות עם מסמן, לקבל את מקומי כפי שהחברה/הסמכות/השפה הקצתה לי, אז אפשר לתהות מה נשאר מעבר לכל הסימנים, הקטגוריות, התפקידים החברתיים הללו? אפשר לחשוב שזה כל מה שאנחנו וזה הכל, מעבר לכל הסימנים אין שום דבר. לחילופין, אפשר להציע שנשאר מקום ריק, מקום שאפשר כביכול למלא באמצעות מסמנים שונים. אבל ז'יז'ק טוען שזה בדיוק הממשי שמאפשר להעניק איזושהי עקביות לסובייקט מעבר לכל אינטרפלציה, סימבוליזציה, הזדהות, אידיאולוגיה. זו השרירותיות עצמה של כל מערכת אידיאולוגית, זה ההכרח המבני שתתקיים בה איזושהי שארית, עודפות או פער, שמאפשר "לתפוס מרחק" ממנה. כפי שראינו לעיל, הכתם או השארית הם תנאי האפשרות להצלחתה של כל אינטרפלציה – אבל הנקודה היא שהם גם הגבול שלה, הכישלון האינהרנטי שגלום בתוך ההצלחה הזאת.

לכן הגרעין הכי פנימי של הסובייקט הוא גם הדבר שהכי רחוק ממנו: זהו הגרעין הטראומתי, זה בדיוק חוסר הפשר של החוק, הקונטינגנטיות הזאת, הלא מודע החיצוני, איפה שאני לא חושב אני קיים (בניגוד לדברי דקארט)."